על פי כתבתו של הרב אבי זוננשיין בעיתון קריאת ארבע

מפולין האנטישמית לדרכי רוסיה הסובייטית ומשם לגרמניה וממנה לארץ ישראל

סיפור חייו של הרב דב ליאור שליט"א הוא סיפורו של העם היהודי

בחדרו של הרב, כמו תמיד, קיבלני רבנו בגדלות, בפשטות ובשמחה.  בתחילה דיברנו על שכן קרוב הזקוק לרפואה שלימה, ברוך בן לאה ורק אחר כך נכנסנו לעניינים.

לכאורה לא ברור לרב למה צריך לפרסם את סיפור חייו. כאשר אמרתי לו כי הציבור )וגם אני, תלמיד בפני רבו( צמא לדעת, ואחרי שהרב הדגיש שהמטרה שלו בראיון הינה ללמוד מזה על הגורל היהודי ועל ההשגחה והאמונה רק אז התחיל הסיפור לזרום. ואמנם אחרי סיום הראיון הבנתי שהסיפור הזה הוא גם ובעיקר סיפור של גבורה, של ילד יהודי שעבר כל כך הרבה תלאות, ויצא מתוכם לבנות עולם של חסד ותורה, והגיע להיות גדול שבדור, בבחינת "מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך".

המשפחה שלי, החל הרב בסיפורו, התגוררה בעיר ירוסלב שבפולין. )בעבר נודעה עיר זו בשל ועידת 4 הארצות שהתקיימה בה.(

 
 

 

 

משפחתנו, משפחת ליינוואנד, מנתה אז 6 נפשות: אבא משה - חסיד בעלז, אמא רוזה, 2 אחים גדולים מאד, אח גדול ממני ב 6- שנים ואני הקטן.  חיינו בעוני כלכלי קבוע, כשהיו לנו ל"פרנסתנו" 2 פרות שמהם חלבה אמי יום יום חלב, אותו לקח אבא למכור בעיירה השכנה.

במקום הרעפים בביתנו היו חבילות של קש, כך שקשה היה למנוע דליפת מים לבית בימי הגשם הרבים.

 

זוכר אני איך אבי לקח אותי ל'חיידר' בו למדנו מקרא בשיטה המסורתית של תרגום כל מילה

לאידיש. )ויקרא הוט גערופן, אל משה צו מוישה, ויאמר הוט געזוגט ...( כל זה ארך רק כמה חדשים שכן בחודש אלול באותה שנה תרצ"ט ) 1939 ( פרצה המלחמה הנוראית ההיא, מלחמת העולם השנייה. שבועיים אחר כך פלשו הכוחות הגרמניים לפולין וכבשוה תוך 3 שבועות. וכך, בגיל 6, הסתיימה לה תקופת הילדות השקטה שלי.

כבר בי"ד בתשרי ת"ש )זוכר אני שהסוכה שאבא בנה היתה כבר מוכנה בחצר( התייצבו אצלנו 3 כלי רכב של הגסטאפו והורו לנו להסתלק מעירנו מזרחה. הסיבה היתה התקדמות הכוחות הרוסיים ממזרח אל עבר האזור הזה בפולין, ומתוך חשש שאנחנו היהודים נעזור לרוסים במלחמתם. וכך בעל

כרחנו התחלנו לנדוד ללא כל רכוש, רק בגדינו עלינו ומעט כסף בכיסנו. כך נדדנו כמה ק"מ עד לנהר הגדול "סאן". את הדרך עשיתי הרבה פעמים על כתפיהם של אחי ואבי וגם קצת בהליכה עצמית. זוכר אני את החיילים הגרמנים מלווים אותנו בשירה. שם בנהר נאלצנו לשכור שירותיו של גוי בעל ספינה כדי לעבור את הנהר. כשהגענו לעבר השני של הנהר, ואנחנו חסרי כל, שבה אמי לביתנו והביאה לנו כמה שמיכות לדרכנו הארוכה.

אחרי זה המשיך המסע שלנו עד העיר לבוב. בשל המרחק העצום שכרנו משאית ועליה עלו יהודים רבים שגורשו איתנו באותו לילה. נהג המשאית היה שיכור, והנסיעה הזאת הסתיימה בהתנגשות בעמוד טלגרף, שגרמה לנו לעוף מהמשאית. את עצמי אני זוכר נוחת ליד הגלגל האחורי, עם שבר בכתף. עד היום בולטת לי כתף אחת מעבר לשניה. למזלנו, מאותם כוחות סובייטים שחלפו מולנו מערבה, היו גם חיילים יהודים. כמה מהם עצרו והושיטו לנו טיפול ראשוני.

בהגיענו ללבוב זכרנו שיש לנו שם משפחה. אבל במצב ההוא לא יכלה אף משפחה לארח את כולנו ביחד. כך שנאלצנו לחיות במפוצל, אני עם אמי והשאר אצל עוד משפחות. באותו הזמן עשו הסובייטים סקר בין המהגרים שהגיעו לעיר, לדעת מי רוצה להישאר בלבוב ומי רוצה לחזור לירוסלב, הכבושה בידי הגרמנים. כמה שהיום זה נשמע מוזר, אז כולם התלבטו בשאלה גורלית זו ולא ידעו כיצד לבחור. מצד אחד שם יש גרמנים שכבר נודעו בשנאתם אלינו, אך מצד שני הם עדיין לא עשו

ביהודים את הגרוע מכל, ובכל זאת שם ביתנו ולא כאן בלבוב הזרה לנו .

אמא בחרה באפשרות השניה, לחזור לעיר מגורנו הכבושה. תוצאות הבחירה שלה לא אחרו לבוא. הסובייטים החליטו שכל מי שנרשם שרוצה לחזור אל שטח הכיבוש הגרמני הוא בוגד, ודינו הגלייה לסיביר. בדיעבד הסתבר שהחלטה זו נתנה לנו חיים, שכן כעבור זמן נכבשה לבוב בידי הגרמנים ימ"ש וכל יהודיה הושמדו.

וכך החל הגירוש השני שלי ואני בן שבע. השנה היא ת"ש ) 1940 ( והמקום אליו הובלנו ברכבת נקרא מאריסקאיה ס.ס.ר, אלפי ק"מ בתוך יערות העד של סיביר. בקור הנורא ההוא יצאו שני אחים שלי לעבוד בכריתת עצים עבור סטאלין וקיבלו בתמורה פרוטות שהספיקו לנו בקושי לפת לחם. גם שם אני זוכר את הרעב, ואת הפחד מזאבים שהסתובבו שם בעיקר בלילה. בראש השנה הצליח אבא

לארגן מנין לתפילה. גויים ששוכנו אף הם שם הלכו והלשינו לשלטונות. אלה עצרו את אבי בעוון התארגנות נגד השלטון. את 100 הקולות השלים אבי בתא המעצר, וכעבור כמה שעות שוחרר. )כאן אמרתי לרב: עכשיו אני מבין מנין באה הרגישות הגבוהה של הרב למעללי הבולשביקים. א.ז.(

כעבור שנה, עם התקדמות הגרמנים לעבר סטלינגרד, שוב חשדו בנו הרוסים והעבירו אותנו לעומק רוסיה ליד הוולגה. שם שיכנו אותנו בעיר שהיתה מיושבת בגרמנים, אותם פינו הבולשביקים בלי מעצור או היסוס. שם ראיתי בפעם הראשונה בית, בית אבן עם כל אביזריו. גם שם אני זוכר את הרעב והקור, וגם את נסיעותיי במזחלות שלג רתומות לסוסים.

פעם חליתי שם והכניסו אותי לכמה ימים לבית חולים בעיירה סאראטוב. שם אמרו לאימי: אם את רוצה את בנך חי אל תעזבי אותו אפילו לשעה אחת. וכך היה.

בגיל 9 חויתי עוד גירוש )רביעי במספר תוך שנים ספורות(. הרוסים לקחו אותנו משם לקזחסטאן ליד הגבול עם מונגוליה. מה שאני זוכר זה שלא היה שם כלום: מים, חשמל, אמצעי רפואה כל שהם כלום. שיכנו אותנו בקולחוז )חווה שיתופית( שתושביו היו קוריאנים, עובדי כוכבים ממש, שמחציתם

מתו ממלאריה. שם גרנו בתוך 'בוטקה' מחימר כמו בהמות, והתאורה בלילה היתה פתילה דולקת בתוך כוסית עם נפט. עם ילדי הקוריאנים למדתי בבית ספר ואיתם הלכתי לשחות בנהר, שם אף למדתי לשחות, אחרי שאחד ה"שקוצים" זרק אותי למים.

כעבור שנה בשנת תש"ג ) 1943 ( גוייסו שני אחי הגדולים לצבא הרוסי, ואבי נפל למשכב ואושפז

בבית חולים רחוק בעיר אושטובה. אמי הלכה פעמיים בשבוע במשך שעות כדי לבקרו. שם נפטר אבי ונקבר באותה עיר, אך ללא נוכחות של מי מבני משפחתי. אז איך הכל נודע לי ? באחד השנים

פה בארץ היכרתי בחור ממשפחת וארשאואר. הוא סיפר לי שסבא שלו טיפל בקבורה של אבי ז"ל,

והוא אף הביא לי ממנו מחזור תפילה לימים נוראים וספר ישעיה עם פירוש המלבי"ם, שניהם עם חתימת ידו של אבי בראש הספר.

כעבור חצי שנה נפטרה גם אימי, כי, כאמור, לא היה שם טיפול רפואי, משום סוג. אני זוכר את התאריך ואת ההלוויה. מי שקבר את אמא היו 2 נשים מחראקוב שבעליהן היו בצבא. וכך נשארנו לבד אני בן 10-11 ואחי בן ה- 16 . הוא עבד באורווה, וגם טיפל בחלקת אדמה שקיבלנו. אני הייתי משקה את הזרעים של תפוחי אדמה, שמהם ניזונו כל החורף. בשלב מסויים חלה אחי ואיבד את יכולת הראיה שלו בלילה. שוב נאלצנו ללכת מהלך שעות לעיר אושטובה על מנת להשיג מנת כבד לרפואתו, וגם לחזור מבעוד יום כדי להימנע מהמפגש עם הזאבים ששרצו שם בשטח, וכדי למצוא

את דרכנו בין שדות האורז המוצפים במים. אני זוכר ששאלתי: למה אין מדינה ליהודים?

כן, אני זוכר שכך שאלתי אז בתור ילד. )וכאן המראיין שואל את הרב: תפילות היו לכם שם ? והרב בדרכו עונה: איזה תפילות ! לא כשרות, לא שבת, לא מועד, כלום לא היה לנו שם !(

בשנות ה- 90 יצאו 2בחורים מהישיבה )שוקר ופורת( לשליחות חינוכית בקזחסטאן. על פי בקשתי

הם נסעו עם מונית אל המקום שהיינו בו, אך לא מצאו שם לא את הקולחוז ולא את הקבר.

בקיץ 44 , בעוד המלחמה משתוללת באירופה, אירגנה הממשלה הגולה של פולין בתי יתומים

ברחבי בריה"מ. אני הגעתי לאושטובה ושם 'זכיתי' לשתי פרוסות לחם ביום.

המלחמה הסתיימה באביב 45 אך עד 1946 אי אפשר היה לנוע ביבשת בגלל הכבישים והגשרים ההרוסים. זכור לי משם המסדר, בו העמידה המטפלת הנוצרייה יום יום את כל הילדים במבנה של ח' כדי להצטלב. אני ידעתי שזה אסור, אז המצאתי פטנט: בכל יום באותה שעה קשה אני הלכתי

לשירותים, וזה עבר בשלום. הישועה הגיעה ממקום אחר. הסובייטים שלא אהבו את הדת, שום דת, שמעו על מעשיה של אותה מטפלת ופיטרו אותה. עוד זכור לי טקס ההודיה הגדול ל"חבר סטאלין", בו נבחרתי אני לעמוד על הבמה ולהודות לו קבל עם על הניצחון, על החרות, על השוויון והאחוה ושאר מליצות שדופות שהם האמינו בהם.

סטאלין הרשע הבטיח להחזיר את כל הפליטים מפולין חזרה לארצם, הבטיח ואף קיים. במשך

חודש ימים נדדנו עד שלזיה במערב פולין. שוטרי הק.ג.ב בדקו שלא יעזוב את "גן העדן" שלהם

מי שאינו מורשה. שם בפולין כבר היו ארגונים יהודיים שדאגו לפליטים. האנטישמיות בפולין היתה אז גדולה יותר מאשר לפני המלחמה, והמשימה החשובה היתה להוציא משם את הילדים. התחושה היתה שגם פולין היא בית סוהר. אחי הגדול, ששוחרר מהצבא, העביר אותי לידי הנציגים של תנועת "המזרחי", ואלה ניסו להוציא אותנו לגרמניה, שבשלב זה היתה כבושה ומחולקת בין 4 המעצמות שלחמו בה וניצחו אותה. אבל גם פה חיכתה לנו בעיה. הפולנים לא יתנו לנו לצאת. על כן היה עלינו

להשמיד כל תעודה מזהה שלנו, להצהיר שאנו גרמנים שחוזרים לארצם, ואף לאמץ שם גרמני במקום שמי האמיתי.

הגענו לגרמניה לאזור שנשלט בידי האמריקאים. למרבה האירוניה, דווקא שם בגרמניה הסתיימו

עבורנו תלאות השואה והחלו להישמע פעמי ציון על תלאותיהם. ועל כך בע"ה בפרק הבא.__

 

 

גםחלקו השני של סיפור חייו של הרב ליאור רצוף בקשיים והרואיותדווקא משום כך, אין לנו אלא להתפעל איך למרות הילדות הקשה והמטלטלת הצליחהרב ליאור שליט"א לגדול בתורה ולהיות לאחד ממורי הדור.

הפרק הקודם הסתיים בהגעתו של הרב לגרמניה, לאחר מלחמת העולם ה- 2, למחנה עקורים והוא יתום מהוריו ובן  13 בלבד.

 

 

 

(התמונה משמאל: מתוך אתר ויקיפדיה)

 

 

"שם בגרמניה, בעיירה לינדנפלס הציורית המוקפת יערות ובמרכזה טירה על ראש גבעה, שיכנו אותי עם עשרות ילדים נוספים", ממשיך הרב בסיפורו. "במחנה התחלנו ללמוד דברים בסיסיים כמו עברית, תפילה וגם קצת תורה.

במחנה שהיתי שנה מקיץ תש"ו עד תש"ז ) 1946-1947 (, כאשר המגמההיא לעלות לארץ ישראל.

מדובר היה במשימה לא פשוטה. רבבות רבות של יהודים כספו לארץ אז שכן נקעה נפשם מאירופה.

אולם שערי הארץ הנעולים בידי הבריטים, שהנפיקו רק 1500 אשרות כניסה בחודש, גרמו לרבים לחפש מקומות אחרים. כששערי הארץ נפתחו, כעבור שלוש שנים, רוב היהודים העקורים כבר היו

במקומות אחרים בעולם שמהם היה קשה לעקור אותם. את מסיבת בר המצווה שלי חגגו במחנה העקורים.

הייתה שם מסיבה אך לא הייתה קריאה בתורה, שכן במהלך שנות המלחמה בהם נדדתי לא למדתי לקרוא עברית כמו שצריך.

"אני זוכר פעם אחת בה חליתי ולקחו אותי באמבולנס לבית חולים במינכן. העיר הייתה הרוסה לגמרי מהפצצות בנות הברית. יחד עם זאת, התנאים הפיזיים במחנה העקורים היו משופרים. הארגונים

היהודיים כמו הג'וינט דאגו לכלכלה ולביגוד בנסיון 'להשכיח' את הרעב והסבל שהיו מנת חלקנו בשנות המלחמה.

"למי שבכל זאת התעקש להגיע לארץ ישראל, הייתה צפויה דרך חתחתים. הארגונים היהודיים העבירו אותנו לעיר הנמל מרסיי שלחופי הים התיכון בצרפת, באמצעות משאיות שלהם ושל

הבריגאדה היהודית. הנסיעה הייתה בדרכים עקלקלות ובשבילי עפר, במטרה להימנע ממחסומים מיותרים בדרך." בקרבת העיר מרסיי היו כ- 12 מחנות עולים. באחד מהם שהינו כשבועיים תחת

פיקוד "ההגנה" בהמתנה להפלגה. לילה אחד העלו את כולנו על ספינה בשם "אקסודוס )השם הלועזי ליציאת מצרים א"ז( יציאת אירופה תש"ז". ה"אקסודוס" הייתה במקור אניית טיולים ששייטה על נהר המיסיסיפי בארה"ב. לאחר שסיימה את תפקידה היעודי, היא נרכשה בידי הארגונים היהודים למטרת העפלה. 4500 איש, בהם ילדים, זקנים ונשים נדחסו לתוכה, במטרה להגיע אל חופי ארץ

ישראל ולשעריה הנעולים. בבטן האנייה היו תאים בגובה מינימלי. הללו לא אפשרו אפילו

ישיבה על מיטה אלא רק זחילה פנימה.

"בנוסף לתנאים הקשים באנייה, באופק ליוותה אותנו כל העת ספינת משחתת בריטית, ובמשך

חמשת ימי ההפלגה הצטרפו אלינו משחתות נוספות. קשה לתאר את המצב באנייה.

הצפיפות, הלחות והחום היו בלתי נסבלים.

התכנון המקורי היה להגיע לחוף תל אביב שהמים בו רדודים. דבר זה היה אפשרי בשל העובדה ש"האקסודוס" הייתה בעלת תחתית שטוחה. המשחתות הבריטיות, לעומת זאת, לא היו יכולות להתקרב לחוף בתל אביב. לכל אחד ניתן בגד מתנפח להצלה, איתו אנחנו היינו אמורים לקפוץ למים כשיגיע הזמן ואז לשחות אל החוף.

"הבריטים, שכנראה הבינו מה עומד לקרות, רצו למנוע את התקרבותנו לחוף בכל מחיר, ובלילה

שבין חמישי לששי החלו המשחתות לנגח את ה'אקסודוס'. אנחנו הילדים, שהינו בתחתית

האנייה, וקולות הנגיחה היו מבהילים מאוד. התחושה הייתה כאילו מנסים למעוך אותנו.

באותו לילה הבריטים ניסו לעלות ולהשתלט על האנייה במטרה להביאה לנמל חיפה. על הסיפון התנהל סוג של קרב. הבחורים זרקו על החיילים הבריטים קופסאות שימורים. הבריטים מצידם הגיבו באש חיה שהרגה 4אנשים. לאחר כמה שעות של מאבק, הבריטים השתלטו על האנייה והעבירו אותה לחיפה.

"בחיפה הורידו בכוח את כולנו לרציף, והעלו אותנו לשלוש אניות משא גדולות. גם באוניות

הגירוש הצפיפות הייתה איומה. עוד באותו יום הפליגו שלוש האניות. אני זוכר שחבר שלי ואני עלינו לסיפון ומשם ראינו את אורות העיר חיפה. היה זה רגע של צער גדול, שבו במקום להגיע לארץ הנראית מנגד, הבריטים מרחיקים אותנו ממנה בכוח ובאכזריות.

"בתחילה חשבנו שמעבירים אותנו לקפריסין שזמן ההפלגה אליה היה כ- 10 שעות, כשם שעשו

לרוב המעפילים "הבלתי חוקיים", אולם ככל שהזמן נקף והשעות הפכו לימים הבנו כי אנו מפליגים בחזרה לאירופה. אחרי חמישה ימי נסיעה בתנאים לא אנושיים, הגיעו אניות הגירוש אל נמל "פורט דה בוק" על יד מרסיי. האניות לא הורשו להיכנס לנמל, ונאלצו להטיל עוגן מחוץ לו. הבריטים רצו

שנרד מהאניות ובכך "לגמור את הסיפור", אך כולנו סירבנו לרדת. הודענו כי לא נרד בשום מקום מלבד ארץ ישראל, ועד אז אנו מעדיפים להישאר ב'כלא הצף'. אפילו ראש עירית מרסיי, שהגיע בכבודו ובעצמו והבטיח דיור ותנאים טובים למי שירד לא הצליח לשנות את רוח העלייה ואהבת הארץ שפעמה בלב הנוסעים.

כך נמשך לו המאבק במשך שבועות רבים בין אלפי מעפילים, שרידי הכבשנים, הלכודים באניות, לבין האימפריה הבריטית האדירה שגילתה מנה גדושה של אכזריות.

"את המצב באניות הגירוש היטיב לתאר מאיר שוורץ, כיום פרופסור ירא שמים למדעים

ותושב העיר העתיקה בירושלים, שבאותם ימים היה איש ה'הגנה' שהוגנב לאנייה בהיותה בצרפת כדי להנהיג עליה את היהודים. הוא סיפר כי כאשר הגיע לסיפון התחתון הכל היה מצחין מהזבל, הלכלוך והמוני בני האדם שהיו מלוכלכים ששכבו סרוחים על רצפת הברזל ערומים למחצה בחום עצום ומחניק.

אלה היו ימי שרב, שאף הארצישראלים לא זכרו כמותם. במרוצת הימים, עמדתי מקרוב על השיטות הסדיסטיות שבהם ניסו האנגלים לדכא את רוחם של האנשים. סלילי גדר תיל הונחו על תקרת המכלאה השטה, שגם כך הייתה סגורה לגמרי מכל הצדדים. המיטות היו עשויות מבד ובהם ישנו שניים עד שלושה ילדים או מבוגרים, בארבע קומות זו על גבי זו. אלה שלא ישנו במיטות שכבו בין המיטות ועל הרצפה בצפיפות איומה. בלילה לא הייתה אפשרות מעבר בין הישנים. מי שהיה צריך

לצאת בשעות הלילה לצרכיו דרך על הישנים. היה תמיד סיוט, שחלילה תדרוך על תינוק. המזון והמים חולקו במסורה.

דיוקן

מאיר שוורץ ממשיך ומספר: 'אחרי כמה ימים של עבודה מאומצת, הצלחנו להפעיל בית ספר בשביל 350 תינוקות של בית רבן. המפקד הבריטי העמיד לרשותנו, אחרי דרישה נמרצת מצדי, את כל הסיפון הקדמי הבלתי מגודר. הלימודים כללו בעיקר לימוד השפה העברית, תורה - עד כמה שהיו בידינו ספרי קודש – ידיעת הארץ ותולדות ישראל.

כ 250- ילד למדו ב"בתי הנוער" השונים. כל הילדים הראו רצון רב ללמוד, ורעבו ממש לאות עברית ולדברי תורה. היה זה אחד הגילויים היפים ביותר של הנשמה הנצחית של עמנו, שבאה לידי ביטוי בילדים קטנים אלה, שעברו סבל רב והתגלגלו חודשים על פני הימים'.

הרב ליאור ממשיך ומספר כי בחור בן 18 , בשם משה, שהיה בקבוצת 'פועלי אגודת ישראל' התחיל באותם ימים ללמוד אתו על האוניה את פרשת עקב. "זה היה ר"ח אב, ואני זוכר שלמדתי את הפסוק "שמלתך לא בלתה מעליך... זה ארבעים שנה" ואת פירוש רש"י האומר: 'ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו.

כשראו אנשינו שאין שינוי במצב שהיה קשה, בנוסף להגבלות על האוכל והמים, (גם בשל אכזריותם כלפינו וגם בשל החיילים הבריטים ששלחו ידם במעט שהגיע. עפ"י מאיר שוורץ), הוחלט על שביתת רעב. הדבר נודע לעיתונאים הרבים שהגיעו לנמל כדי לסקר את אירוע הגירוש. העיתונאים סיירו ליד האניות ואנחנו מאחורי גבם של הבריטים, הכנו שלטים גדולים המסבירים את רוע מצבנו.

הפעולה צלחה וכשנודע הדבר ברחבי העולם, תוך שלושה ימים החלו האניות שוב להפליג.

זה היה בדיוק חודש אחרי היציאה מחיפה, אבל לא ידענו לאן. "כפי שגם מאיר שוורץ מתאר, היום שבו הודיעונו כי יעדנו הוא גרמניה הטמאה, היה אחד הימים הקשים ביותר לאנשים באנייה.

חלקם התייאשו ובכו כילדים קטנים, אולם הרוב התגבר והאמין שגם אם נגיע לגרמניה, הרי שמשם עוד נבוא לארץ ישראל. גם הפעם באו כתבים מכל העיתונים העולמיים כדי לספר את השלב הבא

בסיפור. בטרם הפלגנו התאספה כל אוכלוסיית האנייה על הסיפון ובלי כל פקודה התפרצה שירת "התקווה" אדירה ועצומה מגרונות כולם, כפי שלא שמעתי מעודי. בשירה זו השקיעו המעפילים את רגשי יגונם ותקוותם, את כל געגועיהם למולדת הישנה - החדשה, ואת כתב האשמה והזעם נגד הבריטים. על החוף נראו אנשים רבים שהסתכלו מרחוק במחזה, ביניהם היו גם רבים מחברינו. היה זה מעמד שלנצח לא אשכחהו.

"כך מצאנו את עצמנו עוברים במיצר גיברלטאר בדרכנו מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי ומשם לנמל

המבורג. יתרונו של נמל זה עבור הבריטים היה בשל היותו בשטח החלוקה הבריטי בגרמניה שחולקה בין ארבע מעצמות-העל לאחר שהובסה.

בנמל המבורג יכלו הבריטים, והם אף עשו, ככל העולה על רוחם. בדרכנו להמבורג חווינו סערה נוראית בים. אני זוכר את הגלים עוברים את גובה הסיפון ואנשים רבים מקיאים ואינם יכולים לאכול.

מאיר שוורץ מוסיף ומתאר: "גם שם בהמבורג הופעל עלינו לחץ לרדת מהאניה, ושוב בגבורה

רבה אנחנו סירבנו. אלפי חיילים עם מיטב הטנקים ומכונות הירייה הוצבו מולנו כאל אויב מסוכן לקראת מבצע הפינוי. הפינוי היה ארוך ואכזרי. שוטרים נכנסו לבטן האנייה והיכו בנו ללא רחם וגררו אותנו החוצה בכל דרך שרצו וללא כל הגבלה אל מול עיניהם של הקצינים הבריטים. שוב הובילו אותנו לרכבות שבהם חלונות מסורגים. גם את הדרך שעשינו משם ברכבת אל המחנה אבטחו אלפי חייליםחמושים ומוכנים לקרב.

ממשיך הרב ליאור: "מנמל המבורג לקחו אותנו למקום בשם פפנדורף, לשעבר מחנה מעבר לגרמנים שברחו מאימת הרוסים המתקרבים.

שם, בין גדרות תיל ומגדלי שמירה חמושים, השאירו אותנו זמן רב.

אני זוכר שהתכנסנו לומר סליחות לפני ראש השנה של שנת תש"ח, והשוטרים חשדו שאנו זוממים משהו והם האירו עלינו בפרוז'קטורים שלהם.

למפרע, הם סייעו לנו בכך לקרוא ולומר את כל הסליחות. גם שם ניסו לשכנע אותנו לצאת מהמחנה, אך אנו בשלנו.

בכל ההפגנות הגדולות שעשינו דרשנו לבוא רק לארץ ישראל. למזלנו לא גילינו לאנגלים את ארץ הולדתנו, ובכך מנענו מהם לשלוח אותנו חזרה לשם. מאיר שוורץ מספר שהיה זה הכרוז היהודי מטעם הבריטים שהודיע באידיש ברמקולים לכולם לומר שמות בדויים כגון אדולף )שמו הפרטי של היטלר יש"ו( ובווין שהיה שר החוץ המרושע של בריטניה ובסעיף ארץ הלידה לומר ארץ ישראל.

מספר עוד מאיר שוורץ: :"במרסיי פגשתי את שאול אביגור ז"ל, ראש המוסד באירופה, שאמר כי עמידתם של מעפילי אקסודוס הייתה גורם מרכזי למסירת המנדט של הבריטים לאו"ם ולהקמת מדינה יהודית. 'אם הייתם נשברים, הבריטים לא היו מוותרים על המנדט שלהם על פלסטינה' אמר".

ממשיך הרב ליאור: "המחנה בגרמניה התקיים כשנה. אותי העבירו כעבור שבועיים לאֶמדֶן. שם בעירו של היעב"ץ, ר' יעקב בן חכם צבי מעמדין, שיכנו אותי עם עוד צעירים בבניין צבאי גרמני נטוש אך מסודר. למעשה לא עשינו שם כלום. בחור ששמו היה וייס סידר לי ללמוד פ"ש עם יהודי מבוגר בכל יום אחרי ארוחת בוקר. אני זוכר שלמדנו את פרשת תרומה, ואני גם זוכר שנמשכתי לזה, למרות

שאני לא יודע להסביר למה נמשכתי. אותו בחור גם אמר לי שכשנגיע ארצה עלי לבקש ללכת לישיבה. אני עוד לא ידעתי אז מה זו ישיבה, אבל מסתבר שעצה זו תעשה לי טוב בעתיד, ועל כך בפרק הבא".

 

לשמוע לפעמי ציון -חלק ג'

 

תקציר הפרקים הקודמים:

אברהם זוננשיין

ממחנה העקורים בגרמניה לפרדס האהלים ברעננה הישיבה בכפר הרא"ה ירושלים,

מרכז הרב והרב צבי יהודה הסמכה לרבנות, נישואין, הסמכה לדיינות ותפקיד ראשון כרב

ומשם לחברון סיפור חייו של הרב דב ליאור שליט"א החלק האחרון בסידרה

 

השהות במחנה הצבאי עמדין שבגרמניה, עירו של רבי יעקב מעמדין )היעב"ץ(, הייתה התחנה האחרונה לפני הגעתו של הרב ליאור

שליט"א לארץ ישראל. אחרי שמונה וחצי

שנות נדודים, שהחלו בגיל חמש וחצי ונמשכו

על פני כל רחבי אירופה, מגרמניה, פולין

ובכל רחבי רוסיה, מצא עצמו הרב על ספינת

המעפילים "יציאת אירופה" )אקסודוס(. את

חופי הארץ ראה, אך לשם לא הגיע. יחד עם כל

שאר המעפילים הועלה הרב על ספינת גירוש

בריטית למחנות של הבריטים בגרמניה. בשנת

תש"ח, חצי שנה לפני קום המדינה, הגיעו אל

הרב ולשאר העקורים שעמו אישורי עליה

סרטיפיקאטים שאותם השיגה עבורם הסוכנות

היהודית מהבריטים.

מספר הרב: "אחרי חצי שנה של המתנה חסרת

מעש בעמדין, יצאנו לדרכנו לארץ ישראל

הפלגנו באוניית נוסעים ישראלית ששמה

"נגבה". אני זוכר שהילדים ישנו ברחבה בין

החדרים, והמבוגרים בחדרים. אני משום

מה מצאתי חן בעיני אחד משליחי הסוכנות

שהרשה לי לישון בחדר על מיטה.

"אל הארץ הגענו בשבת. הספינה עגנה מחוץ

לרציף עד למוצאי שבת, כאשר במהלך הלילה

עלו לאנייה פקידי עליה לראיין ולשאול אותנו

לאן אנו מבקשים להגיע. על פי עצתו של וייס,

הבחור שפגשתי בעמדין, אמרתי כי אני רוצה

לישיבה, וזאת למרות שבקושי ידעתי לקרוא

באותו הזמן. לפני כמה שנים נסעתי לבקר את

ר' דב וייס המתגורר כיום במושב קוממיות.

אמרתי לו באותה פגישה כי אלמלא פגשתי

אותו אז ושומע בעצתו, הרי שגם אני, כמו

שניים מאחיי, הייתי מגיע לאחד מקיבוצי

'השומר הצעיר'. הילדים הדתיים שעל האניה

חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת נשלחה

לכפר הנוער בכפר חסידים והאחרת לכפר

הרא"ה.

"מהאנייה נלקחנו לבית עולים ברעננה. אמנם

קראו לזה 'בית' אך בפועל מדובר היה בקבוצת

אוהלים שהוקמה בתוך פרדס תפוזים. את הדרך

מנמל חיפה לרעננה עשינו במשוריינים, מאחר

ובאותם ימים הערבים היו צולפים בנוסעים

בדרכים. ואמנם בעוברנו ליד הכפר טירה

שבשרון, ירו על המשוריין הראשון בשיירה.

אנשי ההגנה שליוו את השיירה השיבו אש.

באותם ימים עוד לא היו קיימות שאלות כמו

'האם זה הומאני להרוג חפים מפשע?' או 'האם

זה סותר את תהליך השלום?'.

"הגענו לפרדס ברעננה בחודש אדר תש"ח. אני

זוכר שהתנפלנו על העצים מלאי התפוזים.

הילדים שהיו איתי לא אכלו. הם פשוט זללו.

נזכרתי שבט"ו בשבט בגרמניה חילקו לכל אחד

מאתנו פלח תפוז בודד בצורה מלאה חשיבות,

וליד הפלח נתנו לנו חתיכת חרוב מארץ

ישראל. יותר מאוחר כשראיתי בכפר הרא"ה

שמאכילים את הפרות בסלים מלאי חרובים,

הרגשתי עלבון של ממש.

"כאמור, מרעננה הגענו לכפר הרא"ה. הישיבה

בכפר הרא"ה הייתה באותם ימים 'ישיבה

קטנה' ללא לימודי תיכון. אנו לא יכולנו

להשתלב בכיתות הרגילות, מאחר והיה לנו

חסר גדול בלימודי תיכון. לכן פתחו עבורנו

מסגרת לימודית רגילה אחר הצהריים, סוג של

ישיבה תיכונית שקראו לה 'גב"ע' )גימנסיה

בני עקיבא(. המורה שלנו לפיזיקה היה יהודי

אמריקאי בשם נוביק. המבטא האמריקאי שלו

הצחיק אותנו כל פעם מחדש. אני זוכר גם את

שיעורי הסטוריה, שבאחד מהם שאלתי את

המורה איך יכלו קיסרי רומי לחשוב עצמם

לאלים אם רק אתמול היו רועי חזירים? המורה

ענה שהם ידעו את האמת, אבל אם המיליונים

החשיבו אותם כאלים, הרי שאז גם הם ראו

עצמם כאלה.

"מאחר והיינו קבוצה שלמדה בנפרד, הילדים

הצברים זלזלו בנו ועשו מאיתנו צחוק. סבלנו

בשקט. כך היה עד לבחירות למועצת התלמידים,

שלקראתם התארגנו ואף ניצחנו אותם. אני גם

זוכר את הרב נריה זצ"ל שהיה משכים אותנו

כל בוקר לתפילה בשירה קדושה: 'יידלך יידלך,

טיירע קושרע יידלך, קומו לעבוידס הבוירא !

)יהודים יהודים, יהודים יקרים כשרים, קומו

לעבודת הבורא !(. כיון שעדיין לא שלטתי

בשפה העברית וקראתי כמו ילד בכתה א',

הייתי קם חצי שעה לפני כולם כדי להספיק

להתפלל עם הציבור. המורה שלנו באותם ימים

היה הרב מנחם אופן. הוא היה מחנך מעולה

ואנחנו השתתפנו גם בחתונתו שהתקיימה

בתוך ימי מלחמת העצמאות. אורחים אחרים

כמעט ולא היו שכן הדרכים היו חסומות.

בשנים האחרונות גם אירגנו לו מסיבה גדולה

לרגל יום הולדתו ה 80- .

"בשנת תש"ט עליתי בפעם הראשונה בחיי

לירושלים. אורי ליבוביץ', בנו של פרופסור

ישעיהו ליבוביץ', למד אתי בכפר הרא"ה והוא

הזמין אותי לביתו בירושלים. נסענו לשם

בטרמפים. משאית צבאית לקחה אותנו מרמלה

עד לשוק מחנה יהודה בירושלים, כי מי היה לו

כסף לאוטובוס בימים ההם? התרגשתי מאוד

לראות את החומות, את בית הכנסת ישורון

ומקומות נוספים. אורי עצמו לימים הלך

ללמוד רפואה, אולם נפטר צעיר.

"בקיץ שלחו את הקבוצה שלנו מכפר הרא"ה

למחנה 'בני עקיבא' בבת שלמה. שם במושבה

הותיקה שליד זכרון יעקב, עבדנו בבציר ענבים

וישנו באהלים בתנאי שדה. רק בשבת היינו

עולים ליישוב כדי להתפלל בבית כנסת.

המדריך שלנו היה יוסק'ה שפירא, בנו של

'האדמו"ר החלוץ' ולימים מזכ"ל בני עקיבא

העולמי. בשנה האחרת שלחו אותנו לקיבוץ

סעד בדרום כדי לסייע בעבודות. אני עבדתי

ב'נברנות'- פיזור רעל נגד עכברים בתוך חורים

בשדות החיטה. עבודה זו לא היתה נחשקת,

אבל אני עשיתי אותה בשמחה. עזרתי לחבר

יוסק'ה מהקיבוץ גם בעבודות ריצוף. בסעד

למדנו מה זה קיבוץ וגם ראינו איך בשעה 4

אחה"צ מתכנסים ללחם עם ריבה ותה. זכורה

לי הדרך הארוכה לסעד, ועד כמה הכל היה

שומם משני צידי הדרך.

"כידוע, לרב נריה הייתה חיבה מיוחדת למירון.

בשנת תשי"א שלחו אותנו למירון לתפוס מקום

לישיבה שתגיע להילולת

הרשב"י בל"ג בעומר.

במשך שבועיים ישנּו

על פני השדה כפשוטו,

ובישלנו אוכל על

פרימוס. באותם ימים

הציבור שהגיע למירון

בל"ג בעומר היה קטן,

אולם השמחה היתה

גדולה. יותר מאוחר

התהפכו העניינים,

ומאז הסבתי את

ביקוריי שם לתאריכים

אחרים.

"בכפר הרא"ה התחלתי

ללמוד גמרא, פרק

חזקת הבתים. זו

הייתה הגמרא הראשונה

בחיים שלי. אחרי

שנתיים בישיבה עזב הרב

יעקב כלאב לירושלים

עם קבוצת תלמידים,

בהם היו הרב יהושע רוזן

והרב יוסף נויבירט )אחיו

של בעל השמירת שבת

כהלכתה( כדי להקים את

ישיבת "כנסת ישראל".

שנה לאחר מכן, כשהייתי

בן 17 קראו לי אותם

תלמידים לבוא ולהצטרף

אליהם בישיבה בירושלים

וכך עשיתי. כעבור שנתיים התפרקה הישיבה

והשתלבה בישיבת 'מרכז הרב', ולמעשה

היוותה תשתית להתחדשות הישיבה בימיו של

הרב צבי יהודה. מאוחר יותר הגיעו לישיבה

גם הרבנים שטיינר, קלכהיים, פילבר, מלמד,

צפניה דרורי, דרוקמן ועוד, והללו עזרו לשפר

את מצב הישיבה.

"צריך לדעת ש'מרכז הרב' הייתה ישיבה חלשה

באותם ימים בכל קנה מידה. מבחינת התמדה,

כמות השיעורים והמצב הכלכלי, היו ישיבות

חזקות ומבוססות ממנה. הישיבה שכנה באותם

ימים ב"בית הרב" שליד ככר ציון, בשכנות לד"ר

טיכו רופא העינים הידוע, ואנחנו התלמידים

גרנו בדירה ברחוב החבשים. בישיבת "חברון"

שבשכונת גאולה הסמוכה, לשם השוואה, היו

תנאים פיזיים טובים הרבה יותר. אני זוכר את

עצמי פעמים רבות מסתובב רעב כי הישיבה

לא סיפקה לנו אוכל ב'בין הזמנים' ובחגים.

כדי להרויח קצת כסף הייתי יוצא לערוך סדרי

פסח בצבא תמורת 50 לירות. זה היה די הרבה

כסף באותם ימים. לשם המחשה: נסיעה לתל

אביב עלתה אז 16 גרושים.

"אבל בכל זאת, ב'מרכז הרב' היה ייחוד שלא

היה קיים במקום אחר, והוא ההשראה של הרב

צבי יהודה זצ"ל. במרכז הרב לא למדו תורה

כמו בגולה. היינו קשורים לתהליכי הגאולה

של עם ישראל ולתקומת מדינת ישראל. ב'בין

הזמנים' היה לי הכי קשה, כי לא היה לי לאן

ללכת. נשארתי בישיבה כמעט לבדי. לא היה

לי מה לעשות אז ישבתי ולמדתי. ה' זיכה אותי

שאתקדם בלימוד באותם שנים. בשלב מסויים

חשבתי לעבור לקיבוץ, כי זה מצא חן בעיני,

וחשבתי שבזה תיפתר גם בעיית הבדידות

וחוסר הבית והמשפחה. אבל כמו שנהוג לומר

'עם האוכל בא התיאבון' ואהבת התורה דחקה

את הרעיון הזה מהמחשבה.

"חברים שלמדו אתי בכפר הרא"ה הלכו

לישיבת סלובודקה בבני ברק והזמינו אותי

לבוא ולהירשם לשם. אחרי כמה שנים במרכז

הרב הלכתי, נבחנתי והתקבלתי. מיד נסעתי

חזרה לירושלים לארגן את הציוד ולבוא

ללמוד בבני ברק. באותו הלילה "תפס" אותי

רבּ אברום שפירא, שהיה אז רב צעיר בישיבה

ומקורב משפחתית לרב צבי יהודה, והשפיע

עלי להישאר בישיבה. אינני זוכר בדיוק מה

היו הטיעונים שלו בעד ההישארות אבל כך

עשיתי לבסוף. בדיעבד, אם לא היה כך היום

הייתי עם החרדים.

"בישיבה למדתי בעיקר גמרא עם תוספות.

הייתי חברותא של פרופ' נחום רקובר ושל

ישראל ליזרוביץ )אזר(, אבל כאמור גם למדתי

הרבה לבד. את לימודי הרבנות למדתי בעצמי

ועם הרב אלחנן סמואל ז"ל. לימים נבחנתי

והצלחתי בהם. הרב הרצוג, רבה הראשי של

ארץ ישראל אחרי הרב קוק, חתם על תעודת

ההסמכה שלי לרבנות. אחר כך רציתי להתקבל

למכון "הארי פישל" ללימודי דיינות, גם בגלל

התכנית אך לא פחות מכך בשל המילגה

המכובדת שהם הציעו. בפועל לא קיבלו אותי.

לא היו לי הקשרים והייחוס המתאימים.

אז שוב למדתי לבד".

דיוקן

מבנה הישיבה בכפר הרא"ה__

בכתבה שהופיעה לפני מספר שנים על

הרב בעיתון "בשבע" כותבת רויטל

שנור כך:

"במבחני הדיינות בחן אותו הרב אלישיב

אישית. שמעתי מידיד ותיק של הרב ליאור,

הרב יוסף ברמסון, כי הרב אונטרמן, אז הרב

הראשי לישראל, שחתם על כתב ההסמכה

לדיינות של הרב ליאור, כתב עליו: "הנ"ל ראוי

לשבת בבי"ד הגדול לערעורים של הרבנות". זו

היתה המחמאה הגדולה ביותר שניתן להעניק

לפרח דיינות שלמד לבדו".

הרב ממשיך בסיפורו:

"היה קשה מאוד באותה תקופה לתלמידים

כמוני שלמדו ב"מרכז הרב" למצוא שידוך.

בנות תלמידי חכמים היו אז בעיקר ב'בית

יעקב', ובעיניהם היינו נקראים "חפשיים". מן

השמים סיבבו שהרבנית ביתיה ז"ל שהייתה

בוגרת "חורב", מחוגי פאג"י )פועלי אגודת

ישראל(, תהיה השידוך שלי. השידוך נעשה על

ידי ידידי היקר הרב משה לוינגר הי"ו, שלמד

כמה שנים אחרי ב'מרכז הרב' והיה מקורב

אליהם משפחתית. החתונה הצנועה התקיימה

באולם קטן ליד רחוב בן יהודה בירושלים

בנוכחות חברים מהישיבה ששימחו. הרב נתן

רענן ערך את החופה והרב צבי יהודה בירך

את הברכות.

"גרנו בדירה קטנה בשכונת "זכרון משה" ואני

התחלתי את לימודי הדיינות. באותו הזמן

הקים הרב יהודה קופרמן את המכללה בבית וגן

וביקש ממני שאלמד שם הלכה. נענתי להצעה

ולימדתי שם במשך כמה שנים. כשאמרתי לו

שאין לי תעודת הוראה, הוא בטל זאת בהנף יד

ונתן לי להבין שזה לא משנה לו.

"אחרי שסיימתי את לימודי הדיינות, עזב הרב

שאול ישראלי זצ"ל את כפר הרא"ה לטובת

תפקידו כחבר בבית הדין הגדול בירושלים.

אנשי המושב פנו לרב צבי יהודה וביקשו שיעזור

להם למצוא רב. יום אחד התייצבו בביתי, ללא

הודעה מראש, הרב צבי יהודה ושלמה בר-חי

)אבא של צביקי(,

שהיה אז המזכיר

של כפר הרא"ה.

הרב צבי יהודה לא

המתין ומיד פתח

ואמר: "אתה תגמור

עם שלמה את כל

העניינים הטכניים".

כך התקבלה

ההחלטה, כי עם

הרב צבי יהודה

לא שייך להתווכח.

כששאלתי אותו

מה יהיה על חינוך

הילדים, הוא ענה

לי: "עכשיו זה הזמן

שלך!" , כלומר אל

תדאג.

התארחתי בכפר

הרא"ה לשתי שבתות, שלאחריהן התקיימו

בחירות לתפקיד רב המושב שבהם נבחרתי

לתפקיד. אני לא ידעתי בשעתו שיש עוד

מועמד חוץ ממני. רק לאחר מעשה נודע לי

שאמה של אשתי- הרבנית אסתר הי"ו, אמרה

לכולם להצביע עבורי. בהזדמנות זו אני רוצה

שוב להודות לאשתי אסתר על כל העזרה

והתמיכה שלה במשפחה ובעול הרבנות.

"לפני שעברתי לכפר הרא"ה היה עלי להשלים

עוד חובה אחת והיא שירות צבאי. עשיתי

שירות צבאי מקוצר, מאחר ומי שלא שירת

בצבא על פי החוק אינו רשאי לקבל שכר

מהמדינה. השירות תרם לי ולו משום שראיתי

שבצבא אדם יכול לעשות הרבה מאוד, בערך

רבע יותר מבאזרחות, וממילא זהו גם יחס

הדברים בישיבה. גם מסרו לי שלנוער כפר

הרא"ה חשוב שהרב יהיה מי ששירת בצבא.

"במהלך השירות אני זוכר שיצאנו למארב

באזור כפר נחמיה וחדיד והאיזור שבו היום

העיר שהם. באותם ימים, שלפני מלחמת ששת

הימים, היה זה הגבול

עם ירדן. ההוראות

היו לא לפתוח

באש. בשלב כל

שהוא ראינו דמויות

חשודות. למזלנו

לא ירינו. למפרע

התחוור כי היו אלה

חיילי הנדסה שפעלו

בשטח.

"בשנת תשכ"ו

) 1966 ( עברנו

לכפר הרא"ה. גרנו

במושב עשר שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, כשמתנחלי חברון

כבר היו כאן, החלו להגיע אלי משלחות

ולבקשני שאעבור לקרית ארבע. הגיעו לכפר

הרא"ה הרב לוינגר, הרב ולדמן, רבנים אחרים

ואף תלמידים מהישיבה. ליבי תמיד הָמה

להתיישבות היהודית החדשה, ולבסוף גמלה

בליבנו החלטה לעבור לקרית ארבע. כיהנתי

עם הרב ולדמן הי"ו בראשות הישיבה. אחרי

11 שנה בשנת תשמ"ז כשהועלה הנושא של

בחירת רב לקרית ארבע, הוצגה מעומדותי.

הרב עמרם יפרח הקים ועדה של נציגי ציבור

ונציגים של משרד הדתות שאשרו את הבחירה,

ומאז אני זוכה לכהן כרב היישוב.

"עבודתו של רב יישוב איננה מאפשרת לשבת

וללמוד כל היום, אך אני רואה חשיבות גדולה

בפתרון בעיות, וטיפול בנושאים חברתיים כמו

מתן מענה ל'דברי ריבות' ושאלות הלכתיות.

למעשה כיום עבודתי אינה מצטמצמת

רק לקריית ארבע, אלא מתפרסת על פני

ההתיישבות כולה ובכל ארץ ישראל. הנושאים

הם מקיפים וכלליים ויש להם השפעה מכאן

בחברון על כל מה שקורה בארץ ובעולם".

עם סיום הראיונות אני מודה לרב על השעות

הנפלאות של שיחה בגובה החיים והאמונה. אני

אומר לרב כי סיפורו הוא לא רק סיפור פרטי

של ילד פליט שואה שבע נדודים וייסורים. זהו

סיפור נפלא המשקף חתך אופייני של שואה-

העפלה-עליה-קליטה, אבל בעיקר זהו סיפור

על השגחת הקב"ה שהובילה את הרב במסלול

המיוחד שלו יחד עם כוחות אדירים של רצון

לגדול בתורה שהביאו את הרב למעמדו הרם

בעולם התורה וההנהגה. אני מאחל לרב ולנו

אורך ימים ושנים של הנהגת תורתו כאן ובכל

מקום. אשרינו שזכינו.

להערות avson@walla.co.il

 



עבור לתוכן העמוד